אנה היא רווקה בשנות הארבעים לחייה. כבר כמה שנים שהיא מטפלת וסועדת את אימה, קלודיה, עד שזו נפטרת ומשאירה את אנה עם הרבה זכרונות והתמודדות עם עצמה. קלודיה היא סמל הזוהר, כל הזמן היה חשוב לה איך היא נראית, אפילו בימיה האחרונים, במעט הימים שעוד יכלה לצאת החוצה היה תמיד חשוב לה מה היא לובשת ומה היא משדרת כלפי חוץ. גם כשכאב לה כבר כל הגוף עדיין השתדלה ללכת זקוף ברחוב.

אחרי מותה של קלודיה מוצאת את עצמה אנה לבד בבית עם הרבה זכרונות. היא מתחילה לעשות סדר בחפצים של קלודיה ונתקלת בתיבות עם תמונות, מכתבים ועוד אוצרות נוסטלגיים שמהם היא למדה עוד על עברה של האם. הסיפור זז קדימה ואחורה, מההווה אל העבר, מהמוות העלוב אל החיים הזוהרים בעברה של קלודיה.

משפחתה של קלודיה ברחה מרוסיה בגלל הפוגרומים ומצאה מקלט בקהיר. סבא שלה פתח חנות קטנה שהצליחה מאוד והפך ליבואן חשוב של בדים מאירופה וכל האנשים החשובים היו לקוחות שלו. החנות הקטנה הפכה לבניין והבניין למפעל. קלודיה ואחותה אליס היו יפייפיות ואם לא היו צריכות לעזוב גם שם, אולי היו מוצאות את עצמן נשואות למליונרים מיוחסים. כל העסק עלה באש ומאז לא חזרו סבה וסבתה לעצמם.

קלודיה היא סמל הזוהר של היפייפיות האירופאיות שהגיעו לארץ בשנות החמישים עם תרבות בתי הקפה והבגדים המעוצבים, היו לה נעורים זוהרים מאוד בקהיר. הרבה אנשים לא ידעו לאכול את זה כאן בזמנו. קלודיה מתחתנת עם אמנון, שהיה קצין ראשון על ספינה (שזה כמעט רב חובל). מתוקף תפקידו הוא לא היה הרבה בבית אבל תמיד חזר אל אנה וקלודיה עם מתנות. הוא נהרג כשאנה הייתה קטנה בתאונה מסתורית בים.

אנה וקלודיה כל כך שונות שלא ייאמן שהן חיות באותו בית בכלל. אנה טוענת שאמא שלה תמיד הייתה "אגואיסטית ותינוקית". קלודיה לא הייתה מעורבת כמעט בכלל בחייה של אנה, היא הייתה בעיקר מרוכזת בעצמה. היא בחרה לשבת ולקשקש בבתי קפה עם חברתה פרידה במקום לעבור את גיל ההתבגרות הקשה או את תקופת הצבא עם אנה.

יש לשתיים מעין יחסי אהבה – שנאה. יש רגעים שבהם אנה ממש מתביישת באמא שלה, באיך שהיא מתלבשת ומתנהגת. היא ישר מפרשת כל התנהגות של קלודיה כרוע ורק אחרי שהיא מתה אנה מתחילה לחשוב שאולי לא היה כך ואולי קלודיה עשתה דברים מתוך תמימות וחוסר הבנה.

הסיפור זז קדימה ואחורה – בין ההווה של אנה בבית הריק שבו היא מוצאת זכרונות לבין העבר – הילדות, ההתבגרות, שנות הצבא, הלימודים ומה שאחריהן. אנה מוצאת כל מיני דברים בארונות של אימהּ ומנסה להתמודד עם העבר.

יחסים בין אימהות ובנות הם כמעט תמיד מתוחים. גם אני ואמא שלי התקוטטנו שנים על גבי שנים, הרבה מעבר לשנים של גיל ההתבגרות. יש משהו בקשר הזה בין אמא ובת שהוא רגיש ועדין. כאן בן– הגיא מצליחה לקחת את זה לכיוון קצת יותר קיצוני ועדיין זה נראה ריאליסטי לגמרי. השתיים מנוגדות כל כך ועם זאת קשורות כל כך אחת לשניה. נראה כאילו אין קיום לאחת בלי השניה. קלודיה היא זוהרת – תמיד דואגת למראה שלה ולמניירות, מתאפרת, מתלבשת בטוב טעם (לא תמיד לטעמה של אנה כמובן) ומדברת בדיאלקט צרפתי שגורם גם לעברית הכי קלוקלת להישמע טוב. אנה מוזנחת, לא משקיעה בעצמה, חוותה אהבה גדולה אחת ואפשר להגיד שהיא לא בדיוק סובלת מעודף מחזרים, היא גם אוהבת להיות לבדה ולקרוא ספרים. אז לא פלא שהשתיים כל הזמן עוקצות אחת את השניה ועדיין – קשורות אחת לשניה בנימי נימים.

מאוד אהבתי את הספר. לא מורגש בכלל שזהו ספרה הראשון של בן-הגיא, היא מפליאה לכתוב ולתאר מצבים ורגשות ברמה שפשוט עשתה לי צמרמורות. מצד אחד היא מתארת את הזדקנותה של קלודיה והגוף המתפורר ומצד שני הזוהר שהיה לה בעברה ומין המתרס השני – אנה וההתבגרות שלה ואיך שהפכה להיות אנטיתזה של אימהּ.

התרגשתי.

---

דירוג הקואלית:

(ארבע וחצי קואלות מתוך חמש)

---

פינת העטיפה:

ככה בדיוק תיארתי לי את קלודיה! וברגע שאנה מצאה באחד הארונות מחבטי טניס ישנים של אימהּ לאחר שנפטרה זה התחבר לי סופית. אנו רואים אישה שנראית כמו התגלמות העושר והחיים הטובים, מחזיקה בידה מחבט טניס וכדורים, לבושה בסוודר מעויינים (שגם הוא הפך להיות ייצוג של מעמד מסויים) וחמושה במשקפי שמש. מתאים מאוד לסיפור ועזר לי "להדביק" פנים לקלודיה.

---

ציטוטים:

"היא כנראה תמיד מתנהגת כך, כמו מכרסם קטן עם עיינים חומות פעורות ומבט בגובה מחילות ועשב, שכל היום חוקר ומרחרח את הסביבה, טרחני ועלוב, מנסה לדחוס למוחו הזעיר סימנים, נקודות אחיזה, עכשיו כשהכללים הופרו. אלא שהסכנות הגדולות באמת חומקות ממנו, למעשה הן אינן יכולות אפילו להירשם במוחו הזעום".

"אולי דווקא משום כך, כמו יום שמש באמצע החורף, הכמירו חיוכיו את ליבה, אבל היה בהם עוד משהו, הם עוררו הרגשה שנוצרו במויחד בשבילך, בייצור ידני, מתוך רגע יחיד, ולכן היו מתנה יקרה במיוחד".

"עכשיו החדר באמת שרוי בשקט, שקט מוחלט מקיר לקיר, והיא יושבת בתוכו כמו מאובן באוקינוס, מונחת בקרקעית".

"שוב, כמו בפגישתן בנמל התעופה, להרף – עין יכלה אנה לראות לנגד עיניה בבהירות מקפיאה את הסוף, וגרוע ממנו, את חישוק האש שלפני הסוף, שאמהּ, כאחד האדם, כמו כלב קרקסים מרוט ומקושט בגיחוך, בהצלפת שוט באחוריה, עמדה לקפוץ לתוכו".

---